הַקָּפֶה שֶׁל נוֹעָה

נוֹעָה גָּרָה בְּתֵל אָבִיב. כָּל בּוֹקֶר הִיא הוֹלֶכֶת לְבֵית קָפֶה קָטָן לְיַד הַבַּיִת. בְּבֵית הַקָּפֶה עוֹבֵד דָּנִי, וְהוּא מַכִּיר אֶת נוֹעָה טוֹב.

"בּוֹקֶר טוֹב, נוֹעָה! הָפוּךְ גָּדוֹל?" הוּא שׁוֹאֵל.

"כֵּן, תּוֹדָה," הִיא אוֹמֶרֶת.

אֲבָל הַיּוֹם יֵשׁ בְּעָיָה. נוֹעָה פּוֹתַחַת אֶת הַתִּיק, וְאֵין שָׁם אַרְנָק. אֵין כֶּסֶף וְאֵין כַּרְטִיס אַשְׁרַאי.

"אוֹי, דָּנִי, אֵין לִי כֶּסֶף," הִיא אוֹמֶרֶת. "הָאַרְנָק בַּבַּיִת."

דָּנִי צוֹחֵק. "זֶה בְּסֵדֶר. תְּשַׁלְּמִי מָחָר."

"לֹא, לֹא," אוֹמֶרֶת נוֹעָה. "אֲנִי הוֹלֶכֶת הַבַּיְתָה וְחוֹזֶרֶת עוֹד מְעַט."

"נוֹעָה, הַקָּפֶה חַם עַכְשָׁיו," אוֹמֵר דָּנִי. "עַכְשָׁיו שׁוֹתִים, וּמָחָר מְשַׁלְּמִים."

נוֹעָה מְחַיֶּיכֶת. הִיא יוֹשֶׁבֶת לְיַד הַחַלּוֹן וְשׁוֹתָה אֶת הַקָּפֶה. הַקָּפֶה טוֹב מְאוֹד הַיּוֹם.

לְמָחֳרָת בַּבּוֹקֶר נוֹעָה שׁוּב בְּבֵית הַקָּפֶה. הִיא נוֹתֶנֶת לְדָנִי אֶת הַכֶּסֶף, וְגַם עוּגָה קְטַנָּה עִם שׁוֹקוֹלָד.

"מָה זֶה?" שׁוֹאֵל דָּנִי.

"זֶה בְּתוֹר תּוֹדָה," אוֹמֶרֶת נוֹעָה. "וּמֵהַיּוֹם הָאַרְנָק תָּמִיד בַּתִּיק!"