פֶּתֶק חָדָשׁ

זֹאת חֵיפָה. הַבַּיִת שֶׁל נוֹעָה יָשָׁן, אֲבָל יָפֶה. נוֹעָה עוֹבֶדֶת בַּלַּיְלָה.

גַּם אֵיתָן גָּר בַּבַּיִת הַזֶּה. הוּא עוֹבֵד בַּבּוֹקֶר. נוֹעָה לֹא רוֹאָה אֶת אֵיתָן. אֵיתָן לֹא רוֹאֶה אֶת נוֹעָה.

לְיַד הַדֶּלֶת יֵשׁ סֵפֶר יָשָׁן. זֶה סֵפֶר שֶׁל כָּל הָאֲנָשִׁים בַּבַּיִת. כָּל הָאֲנָשִׁים קוֹרְאִים אֶת הַסֵּפֶר.

בַּלַּיְלָה, לִפְנֵי הָעֲבוֹדָה, נוֹעָה רוֹאָה אֶת הַסֵּפֶר. בְּתוֹךְ הַסֵּפֶר יֵשׁ פֶּתֶק קָטָן: "הַסֵּפֶר הַזֶּה טוֹב מְאוֹד!"

נוֹעָה כּוֹתֶבֶת פֶּתֶק: "נָכוֹן! מִי אַתָּה?"

בַּבּוֹקֶר יֵשׁ פֶּתֶק חָדָשׁ: "אֲנִי אֵיתָן. אֲנִי גָּר כָּאן. מִי אַתְּ?"

כָּל יוֹם יֵשׁ פֶּתֶק חָדָשׁ. בַּלַּיְלָה יֵשׁ פֶּתֶק שֶׁל נוֹעָה. בַּבּוֹקֶר יֵשׁ פֶּתֶק שֶׁל אֵיתָן. נוֹעָה אוֹהֶבֶת אֶת אֵיתָן? אוּלַי כֵּן.

אֲבָל יֵשׁ בְּעָיָה. נוֹעָה עוֹבֶדֶת בַּלַּיְלָה, וְאֵיתָן עוֹבֵד בַּבּוֹקֶר. הֵם אַף פַּעַם לֹא נִפְגָּשִׁים. מִי זֶה אֵיתָן? בַּבַּיִת גָּר גַּם מֹשֶׁה. מֹשֶׁה זָקֵן מְאוֹד. אוּלַי מֹשֶׁה הוּא אֵיתָן?

הַיּוֹם נוֹעָה לֹא עוֹבֶדֶת. הִיא יוֹשֶׁבֶת לְיַד הַדֶּלֶת עִם קָפֶה. מֹשֶׁה בָּא. "מֹשֶׁה, אַתָּה אֵיתָן?" "לֹא, לֹא!" מֹשֶׁה אוֹמֵר. "אֲנִי מֹשֶׁה!"

וְאָז בָּא אִישׁ צָעִיר עִם סֵפֶר. "שָׁלוֹם, אֲנִי אֵיתָן." נוֹעָה רוֹאָה אֶת הַסֵּפֶר. בְּתוֹךְ הַסֵּפֶר יֵשׁ פֶּתֶק חָדָשׁ: "אַתְּ רוֹצָה קָפֶה?"

לְנוֹעָה כְּבָר יֵשׁ קָפֶה, אֲבָל הִיא אוֹמֶרֶת: "כֵּן! עוֹד קָפֶה!"