אסימון על שולחן המטבח

רותי אלמוג עבדה שתים עשרה שנים כעורכת לשון בהוצאת ספרים קטנה בחיפה, ובמשך כל אותן שנים מחקה מכתבי היד של אחרים ניבים שחוקים בשיטתיות של מי שמנכש עשבים. "לשבור את הראש", "להוריד את הכובע", "פרפרים בבטן": כל אלה, כך טענה, הם סימן מובהק לעצלות מחשבתית. היא עצמה, לעומת זאת, דיברה בהם בלי הפסקה, ומעולם לא שמה לב לכך.

באותו בוקר ישבה במטבח וניסתה להיזכר היכן השאירה את המשקפיים, עד שקראה בהקלה: "נפל לי האסימון! הם על מכונת הכביסה." עוד לפני שסיימה את המשפט נשמע צליל מתכתי עמום, ועל השולחן, ליד כוס הקפה, התגלגל אסימון טלפון ישן, כזה שלא ראתה מאז ילדותה.

תחילה הניחה שזו מתיחה של השכן מלמעלה, או סתם עייפות. אבל במונית, כשנתקעה בפקק בשדרות הנשיא ואמרה לנהג בעצבנות "יאללה, כבר יוצא לי עשן מהאוזניים", עלו משני צדי ראשה שני חוטים דקים של עשן אפור. הנהג הביט בה במראה, פתח בשתיקה את כל החלונות, ולא אמר מילה עד שהגיעו.

עכשיו כבר לא היה ספק. במשרד ישבה רותי מול המחשב ושקלה כל מילה כאילו הייתה עשויה זהב. כששאל אותה המו"ל, שאול בן עמי, אם תספיק לסיים את ההגהה עד הצהריים, כמעט ענתה "על הראש שלי!", ונעצרה ברגע האחרון, מבוהלת מן המחשבה על ערימת כתבי יד שנוחתת עליה מן התקרה. "כן," אמרה לבסוף. "אסיים." מעולם לא נשמעה לעצמה משעממת כל כך.

בצהריים עבר ליד שולחנה עידו, המעצב הגרפי החדש, והציע לה לרדת איתו לאכול. רותי הנהנה בלי מילים, אבל כשנגה מהשולחן הסמוך שאלה אחר כך למה היא סמוקה כל כך, פלטה בלי לחשוב: "סתם, יש לי פרפרים בבטן." שלושה פרפרים צהובים יצאו מתוך שרוול הז'קט שלה, ריחפו לרגע מעל המקלדת ונחתו דווקא על המסך של עידו.

עד סוף היום דיברה רותי כמו טופס של מס הכנסה: בלי ציורי לשון, בלי הגזמות, בלי שום דבר שעלול להתפרש שלא כפשוטו. שאול שאל אם היא מרגישה טוב. נגה הציעה לה אקמול. עידו רק הביט בה מדי פעם מעבר למסך, כמי שמנסה לפתור חידה.

בערב, כשישבה על ספסל בטיילת לואי, לא רחוק מהמשרד, והביטה במפרץ, התיישב לידה עידו. "אז מה היה הסיפור עם הפרפרים?" שאל.

רותי שתקה רגע ארוך. כל ניב שעלה בדעתה נשמע פתאום מסוכן. לבסוף, בפעם הראשונה בחייה, החליטה לדבר בפשטות גמורה. "אתה מוצא חן בעיניי," אמרה, ורק כשהמשפט כבר יצא, נזכרה שגם הוא, אם מדקדקים, ניב עתיק לגמרי.

עידו, למרבה המזל, לא ראה שום דבר מוזר. הוא ראה רק שהעיניים שלה נוצצות פתאום כמו האורות שנדלקו למטה בנמל, והשיב: "גם את מוצאת חן בעיניי."

למחרת בבוקר ניסתה רותי בזהירות לשבור את הראש על תשבץ, והראש נשאר שלם. הקסם נעלם בדיוק כפי שבא, ורק האסימון נשאר במגירה. מאז, כשהיא מוחקת ניב מכתב יד של מישהו אחר, היא עושה זאת בעדינות רבה יותר: לכו תדעו מה עוד מסתתר בו.