🔊 Listen · sign up for free
👆 Tap any word to see what it means
מישהו משחק בחלון הראווה
גדעון ברק החזיק את חנות העתיקות שלו ברחוב יפו, בעיר התחתית של חיפה, כבר עשרים ושתיים שנה, ובכל השנים האלה לא קרה בה שום דבר שאפשר היה לקרוא לו תעלומה. אנשים נכנסו, מיששו פמוטים מנחושת, שאלו כמה עולה הגרמופון ויצאו בלי לקנות; פעם בחודש מישהו באמת קנה משהו, ופעם בשנה מישהו ניסה למכור לו "עתיקה" שנקנתה שבוע קודם בשוק הפשפשים.
את לוח השחמט הציב בחלון הראווה בתחילת החורף, יותר כקישוט מאשר כסחורה: לוח מעץ אגוז, כלים מגולפים בעבודת יד, שנות השלושים, כך לפחות נשבע המוכר בווינה. גדעון סידר את הכלים בעמדת הפתיחה, ניגב מהם את האבק ושכח מקיומם.
שלושה שבועות אחר כך, ביום שלישי בבוקר, הוא הרים את התריס ונעצר. הרגלי הלבן שלפני המלך התקדם שתי משבצות, וממולו, כאילו בתשובה, התקדם גם הרגלי השחור.
בהתחלה הוא חשד בעצמו: אולי נגע בלוח כשסגר את החלון ולא שם לב. אבל למחרת עמד פרש לבן על משבצת חדשה, ופרש שחור ענה לו, ובבוקר שאחריו הגיע תורם של הרצים, ומאז לא עבר לילה בלי מהלך. מישהו שיחק שחמט בחלון הראווה שלו, מהלך לבן ומהלך שחור בכל לילה, בנחת, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם.
"יש לך רוח רפאים עם דירוג אלו," פסק שאול, האופה מהמאפייה שממול, כשגדעון סיפר לו על כך מעל דלפק הבורקס. "תגיד תודה שהיא לא מנגנת לך בגרמופון באמצע הלילה." גדעון צחק בנימוס, אבל לא היה לו מצב רוח לבדיחות.
למפתח של החנות היו רק שני עותקים: אחד אצלו, ואחד אצל נדיה, המנקה, שהגיעה בימים ראשון, שלישי וחמישי לפנות בוקר, עוד לפני חמש, וסיימה עד שש. אלא שהכלים זזו כל לילה, בלי יוצא מן הכלל, ולכן את נדיה הוא פסל כמעט מיד.
במשך כמה ימים הוא שבר את הראש. הוא בדק את המנעול, את החלונות האחוריים ואפילו את פתח האוורור בשירותים, שגם חתול רזה לא היה מצליח להשתחל דרכו. כלום. בסוף, ולא בלי מבוכה, פתח את יומן האזעקה באפליקציה, דבר שלא עשה מאז שהתקין אותה.
היומן היה משעמם להפליא, חוץ מפרט אחד: הקוד של נדיה הוקלד בכל בוקר בארבע וארבעים, שבעה ימים בשבוע. גם בשבת. גם בימים שבהם, לפי ההסכם ביניהם, היא בכלל לא הייתה אמורה להגיע.
באותו בוקר, כשחצה את הכביש לקנות קפה, שם לב לעוד משהו. על לוח הגיר שבחלון המאפייה, מתחת ל"רוגלך שוקולד - 6 ש"ח" ול"חלה מתוקה - 14 ש"ח", נכתב בפינה, באותיות זעירות: Qd3. גדעון אולי לא היה רב-אמן, אבל את סימון השחמט הוא הכיר. ואם זיכרונו לא בגד בו, אתמול עמד שם Re1, בדיוק המהלך שהצריח הלבן שלו ביצע בלילה שעבר.
הוא חזר לחנות ובדק. המלכה הלבנה עדיין עמדה במקומה. המהלך Qd3, כך הבין, עוד מחכה לתורו. "אז ככה," מלמל לעצמו, ולראשונה מזה ימים חייך. "הלבן מגיע מהמאפייה, והשחור מגיע ממני. או לפחות מהחנות שלי."
למחרת, בארבע ועשרים לפנות בוקר, ישב גדעון במכונית שחנתה בפינת הרחוב, עם תרמוס של קפה ותחושה מגוחכת של בלש מסדרה זולה. בארבע ארבעים הגיעה נדיה, פתחה את הדלת, ניטרלה את האזעקה ולא נגעה במטאטא. היא ניגשה ישר לחלון הראווה, הציצה אל לוח הגיר שמעבר לכביש, הזיזה את המלכה הלבנה, ואחרי דקה ארוכה של מחשבה הזיזה צריח שחור.
מעבר לכביש דלק אור במאפייה. שאול יצא אל המדרכה בסינר מקומח, הביט בחלון הראווה, הרים אגודל אל נדיה, מחק את Qd3, כתב על לוח הגיר מהלך חדש ונבלע בחזרה בתוך המאפייה, בלי מילה.
כשגדעון נכנס לחנות, נדיה קפאה עם מטלית ביד, כמו ילדה שנתפסה על חם. "אני יכולה להסביר," אמרה במבטא רוסי קל. "אני מקווה," אמר גדעון, "כי אני שובר על זה את הראש כבר שבועיים."
הסיפור, כך התברר, היה פשוט להפליא. נדיה שיחקה שחמט מגיל חמש, ובנעוריה אף זכתה באליפות הנוער של עיר הולדתה; מאז שעלתה לארץ לא היה לה עם מי לשחק. שאול, שאופה בארבע לפנות בוקר מאז שנות השמונים, ראה אותה פעם מסדרת כלים שנפלו בחלון, ובלי לחשוב פעמיים כתב על הלוח שלו את המהלך הראשון. למחרת היא ביצעה אותו על הלוח שבחלון וענתה במהלך משלה. וכך, בלי שהחליפו ביניהם יותר מ"בוקר טוב", הם שיחקו כבר שבועיים.
"ובימים שאת לא עובדת?" "אני באה רק לעשות מהלך," הודתה נדיה. "ומנקה קצת, שלא יהיה סתם. בלי כסף, חס וחלילה." היא נראתה כמי שמחכה למכתב פיטורים. גדעון הציץ בלוח: הלבן תקף בלי רחמים, השחור התגונן בעקשנות, ואיש מהם עדיין לא ויתר על דבר. "ומי מנצח?" "מוקדם לדעת," אמרה. "הוא שחקן אגרסיבי. אבל אין לו סבלנות."
באותו בוקר חצה גדעון את הכביש, הזמין שני בורקס ושאל בתמימות מושלמת אם רוח הרפאים עדיין משחקת בלבן. שאול האדים עד שורשי שערותיו המעטות. "נו, תכלס, מה רצית שאעשה?" מלמל. "המשחק טוב. והיא, בלי להגזים, משחקת כמו מכונה. אני כבר שבועיים ישן ארבע שעות בלילה בגללה."
ביום שישי שאחרי, מי שעבר ברחוב יפו נתקל במחזה לא שגרתי: בתוך חנות העתיקות, ליד הגרמופון, הוצבו שולחן קטן ושני כיסאות עץ, ועל השולחן לוח השחמט מחלון הראווה, בדיוק באותה עמדה. מצד אחד ישבה נדיה, זקופה, בחולצה מגוהצת; מצד שני ישב שאול, לשם שינוי בלי סינר. גדעון הגיש להם קפה בספלי פורצלן עתיקים, שבימים רגילים אסור היה אפילו לגעת בהם.
השכנים התגודדו בפתח, ומישהו כבר הציע להתערב על ארוחת בוקר. "לבן, תוך ארבעים מהלכים," הימר בעל המכולת. "שחור, ועוד לפני הצהריים," השיבה המוכרת מחנות הבדים. גדעון לא הימר. הוא ידע, כמו כל מי שעמד ליד החלון בשבועות האחרונים, שאת המשחק הזה איש מהשניים לא ממהר לסיים.
ובאמת, כשירד הערב, המשחק עדיין לא הוכרע, והלוח חזר לחלון הראווה. וביום ראשון בבוקר, על לוח הגיר של המאפייה, מתחת למחיר החלות, נכתב בכתב יד קטן ומוכר: "אותה שעה בשישי הבא?" ובחלון הראווה של גדעון, ליד הלוח, חיכה פתק קטן: "כן. ותביא רוגלך."
