התרמוס הכחול

משרד האבדות של התחנה המרכזית בבאר שבע שכן בקומה התחתונה, בין קיוסק עיתונים סגור לבין מכונת קפה שאיש אינו סומך עליה. מרים אבוטבול עבדה שם כבר שלוש שנים, ובמשך הזמן למדה שכל חפץ אבוד מספר סיפור: מטריות נשכחות בחורף, משקפי שמש בקיץ, ופעם אחת אפילו כינור ישן בתוך קופסת נעליים.

בכל יום שלישי, בעשר ורבע בדיוק, הופיע מול החלון שלה אותו אדם: גבר כבן שבעים וחמש, במעיל אפור ובכובע קש, שהציג את עצמו כשלמה גפן. בבואו היה מוריד את הכובע, מחייך בנימוס ושואל אם מישהו מצא במקרה תרמוס כחול עם מכסה אדום.

בפעם הראשונה חיפשה מרים בכל המדפים. בפעם השנייה בדקה גם במחסן האחורי, ובשלישית התקשרה לתחנות בדימונה ובאשקלון. התרמוס לא נמצא. שלמה מעולם לא כעס; הוא רק הנהן, הודה לה ואמר: "אם כך, אחזור בשבוע הבא." ובכל פעם, עם צאתו, נשארה אחריו תחושה מוזרה, כאילו שכחה לשאול אותו דבר חשוב.

חבריה לעבודה צחקו עליה. "הוא פשוט בודד, זה הכול," אמר יוסי, הפקיד היושב בחלון הסמוך. "אין שום תרמוס, ולא היה אף פעם. חבל על הזמן שלך." אבל מרים לא הייתה מן הנשים המוותרות בקלות, והשאלה הזו לא נתנה לה מנוחה גם בלילות.

ביום רביעי אחד, בשובה מן העבודה, עברה ליד חנות קטנה לכלי בית ברחוב הרצל. בחלון הראווה עמד תרמוס כחול עם מכסה אדום. היא עמדה מולו רגע ארוך, ואז נכנסה וקנתה אותו בשמונים ותשעה שקלים, סכום שבהחלט לא תכננה להוציא באותו שבוע.

ביום שלישי שלאחר מכן, כשראתה את שלמה מתקרב לאט במסדרון, הניחה את התרמוס על הדלפק. "מצאנו," אמרה, והשתדלה שקולה יישמע רגיל לגמרי.

שלמה הביט בו זמן מה, הרים אותו והפך אותו בידיו. אחר כך צחק, צחוק עמוק ושקט. "זה אינו התרמוס שלי," אמר. "האמת היא שמעולם לא היה לי תרמוס כזה."

מרים הרגישה שפניה מאדימות. מן החלון הסמוך הציץ יוסי בסקרנות גלויה. "אז למה..." התחילה, ולא סיימה.

"שלושים ואחת שנים ישבתי על הכיסא הזה," אמר שלמה, והצביע על הכיסא שלה. "כשיצאתי לפנסיה, הבטחתי לעצמי לבדוק מדי פעם שמי שבא אחריי עושה את העבודה כמו שצריך. את הפקידים הקודמים בדקתי שבוע אחד בלבד. אף אחד מהם לא טרח לחפש במחסן."

הוא החזיר לה את התרמוס בעדינות. "את עברת את המבחן כבר לפני חודשיים. המשכתי לבוא רק משום שנעים לי לדבר איתך."

מרים שתקה רגע, ואז קמה, מילאה את התרמוס החדש קפה מן המכונה שאיש אינו סומך עליה, והביאה שתי כוסות נייר. "בשבוע הבא," אמרה, "אתה מביא את העוגה."