🔊 Listen · sign up for free
👆 Tap any word to see what it means
סבבה, בכתב יד
בחדר העיון של הספרייה הלאומית בירושלים שררה דממה כמעט מקודשת, ואיילת שחם, דוקטורנטית לבלשנות, אהבה אותה כפי שאוהבים מקום שבו איש אינו מצפה ממך לדבר. במשך שלושה חודשים הגיעה לשם בכל יום ראשון ושלישי, ביקשה מהדלפק את אותה תיבה של מכתבים משנות השלושים, שטרם נסרקו, וחיפשה בהם מילה אחת: סבבה.
התזה שלה הייתה פשוטה, ובעיני המנחה שלה גם נועזת: המילה שכל ישראלי אומר עשר פעמים ביום, ושמקורה בערבית, נכנסה לעברית המדוברת כבר בירושלים של ימי המנדט, דרך הסוחרים בשווקים, ולא עשרות שנים מאוחר יותר, כפי שנהוג לחשוב. במכתבים של חנוך זיו, סוחר תבלינים ממחנה יהודה שהתכתב עם בני משפחתו בעברית עממית ועסיסית, קיוותה למצוא את ההוכחה.
ביום שלישי אחד, כשפתחה את התיבה, מצאה בתוכה פתק מקופל, כתוב בכתב יד מסודר להפליא: "לקוראת של ימי ראשון ושלישי: אם את מחפשת כאן 'סבבה', חבל על הזמן. לפי כל המקורות, המילה לא הגיעה לעברית לפני שנות השישים. בברכה, הקורא של ימי שני ורביעי." צילה, הספרנית שבדלפק, כך התברר, לא הצטיינה בשמירת סודות.
איילת הסמיקה מכעס. היא כתבה תשובה ארוכה מדי, קיצרה אותה פעמיים, ולבסוף השאירה שורה אחת: "לא בשמיים היא. מכתב 112, שורה שלישית. כדאי לקרוא לפני שפוסקים." במכתב 112 מצאה ביום ראשון שלפני כן, בכתב ידו המתפתל של זיו, את המילה "צבאבה", ומאז כמעט לא ישנה. את הפתק מסרה לצילה, שהבטיחה בפנים חמורות סבר להעביר אותו, ורק זווית פיה רעדה קלות.
כך החלה ביניהם התכתבות שהלכה והתארכה. הוא טען ש"צבאבה" הוא בכלל כינוי של בת דודה; היא השיבה ששום בת דודה בעולם לא נקראת כך, ושאם הוא כבר מתווכח, שיתווכח עם ראיות. הוא צירף ציטוטים ממחזות של שנות השישים, היא צירפה תאריכים וקבלות של סוחרים; הוא הודה, באצילות, בטעות אחת קטנה, והיא, בנדיבות, לא הזכירה אותה שוב, ושניהם, כל אחד בימים שלו, התחילו להגיע לספרייה מוקדם מן הדרוש, רק כדי לבדוק אם מחכה בתיבה פתק חדש. בדיעבד הודתה איילת בפני עצמה שכבר מזמן לא חיכתה דווקא למילה סבבה.
בתחילת דצמבר הודיעה לה צילה, בנימה רשמית מעט יותר מן הרגיל, שבשל תקלה במערכת ההזמנות תהיה התיבה פנויה בשבוע הבא רק ביום רביעי בעשר, ושיהיה עליה לחלוק אותה עם קורא נוסף. "אני מקווה שזה לא יפריע," הוסיפה, ולא הרימה את עיניה מהמחשב.
ביום רביעי, כשהגיעה, הוא כבר ישב ליד השולחן. הוא היה גבוה יותר ממה שדמיינה, ונבוך בדיוק כמוה. "דניאל קדם," הציג את עצמו בלחש. "שני ורביעי."
"איילת," לחשה בחזרה. "ראשון ושלישי. וצבאבה היא לא בת דודה."
צילה השתעלה מאחורי הדלפק בדיוק ברגע הנכון, והציעה להם, כמובן רק למען השקט של שאר הקוראים, להמשיך את הוויכוח בבית הקפה שליד הכניסה.
הם המשיכו אותו שם, ואחר כך בארוחת ערב, ואחר כך במשך כל החורף. המאמר המשותף שפרסמו כעבור שנה נחתם בקביעה שהמחלוקת ביניהם טרם הוכרעה. בעותק שהביאו לצילה הוסיף דניאל, בכתב ידו המסודר: "אבל חוץ מזה, הכול סבבה."
