סופה בראש פינה

הסופה הגיעה לראש פינה קצת אחרי שמונה בערב, בדיוק כמו שהבטיחו בתחזית, רק חזקה יותר. עינב עמדה ליד חלון המטבח והסתכלה איך הרוח מטלטלת את האקליפטוסים בקצה הרחוב, כאילו מישהו מנער אותם בכוח. היא עברה לבית האבן הישן הזה לפני חודשיים, כדי לסיים בשקט תרגום של רומן עב כרס. המו״ל כבר הפסיק לשאול מתי הוא יגיע, וזה היה סימן רע.

בתשע וחצי קפץ החשמל. המקרר השתתק בבת אחת, ובשקט שנשאר אפשר היה לשמוע רק את הגשם מכה בתריסים. עינב גיששה במגירה אחר נרות, מצאה שניים וחצי, והדליקה אותם על השולחן. הטלפון הראה שמונה אחוזי סוללה. מצוין, חשבה. פשוט מצוין.

את הדפיקה הראשונה היא כמעט לא שמעה. השנייה כבר הייתה ברורה: שלוש מכות על דלת העץ, מהוססות אבל עקשניות. עינב קפאה במקומה. אף אחד לא מגיע לבית הזה בלי להודיע מראש, ובטח שלא בלילה כזה. השכנה הכי קרובה, חנה, גרה מאתיים מטר משם, ובגיל שמונים ושלוש היא לא נהגה לטייל בסופות.

"יש פה מישהו?" קול של גבר. צעיר, חנוק מקור. "סליחה, אני... הלכתי לאיבוד."

היא לא זזה. בראש רצו לה כל הסיפורים שאמא שלה נהגה לספר, וכל הכתבות שקראה בחצי עין בעיתון. מצד אחד — קור כזה, גשם כזה. מצד שני, אולי בדיוק את זה הוא רוצה שתחשבי. היא חשבה על חנה, על הטלפון הגוסס, על הקילומטר החשוך שמפריד בינה לבין הכביש.

"מי אתה?" שאלה דרך הדלת, ולא הייתה בטוחה שהקול שלה נשמע יציב יותר ממה שהרגישה.

"קוראים לי עידו. אני הולך בשביל ישראל. היה לי מקום לישון בקיבוץ, אבל איבדתי את הסימון בחושך והטלפון מת לי. ראיתי אור של נרות." שתיקה. "את לא חייבת לפתוח. רק תגידי לי לאן ללכת."

דווקא המשפט האחרון הכריע. עינב פתחה את הדלת כדי סדק, השרשרת עדיין במקומה. מולה עמד בחור בן עשרים ומשהו, רטוב עד העצם, עם תרמיל ענק על הגב ושפתיים כחלחלות. הוא נראה בדיוק כמו מה שאמר שהוא. היא שחררה את השרשרת.

עשרים דקות אחר כך הוא ישב ליד התנור, עטוף בשמיכה, עם כוס תה בין הידיים, והתחיל לחזור לעצמו. היא הכינה לו גם פרוסת לחם עם גבינה, שאותה חיסל בשלושה ביסים. עינב, שעוד לא לגמרי נרגעה, ישבה מולו והשאירה את הטלפון קרוב ליד. שבעה אחוזים.

"זה מוזר," אמר פתאום והביט סביבו. "יש לי הרגשה שאני מכיר את החדר הזה."

היא הרימה גבה. "זה לא בדיוק משפט מרגיע."

הוא צחק, נבוך, ופתח את הכיס העליון של התרמיל. מתוך שקית ניילון הוציא צילום ישן בשחור־לבן, עם פינות מקופלות. בתמונה עמדה ילדה בשמלה בהירה, ליד דלת עץ שמעליה קשת של אבן.

"סבתא שלי," אמר עידו. "היא גדלה בראש פינה, בשנות הארבעים. היא נפטרה לפני שנה, ולפני זה ביקשה שאם אני כבר הולך בשביל, שאעבור פה ואחפש את הבית. חשבתי שזה רעיון רומנטי ודי מטופש. האמת, לא ממש חיפשתי."

עינב לקחה את התמונה וקירבה אותה לנר. אחר כך קמה, בלי לומר מילה, ופתחה את הדלת לרווחה. הרוח פרצה פנימה והנרות כמעט כבו, אבל היא לא שמה לב. היא כיוונה את פנס הטלפון אל המשקוף: קשת של אבן, ובצד ימין, נמוך, בגובה של ילדה, שתי אותיות קטנות חרוטות באבן, ר' ו־ש'. היא הבחינה בהן כבר ביום הראשון, ומאז תהתה של מי הן.

"איך קראו לסבתא שלך?" שאלה.

"רבקה. רבקה שטרן."

עידו קם לאט, השמיכה עדיין על כתפיו, ונעמד לידה בפתח. הוא העביר אצבע על החריטה, ולרגע ארוך אף אחד מהם לא אמר דבר. הגשם המשיך לרדת, אבל משום מה הוא כבר לא נשמע מאיים.

"נראה לי," אמרה עינב לבסוף, "שלא הלכת לאיבוד בכלל."

ובאותו רגע, כאילו גם הבית חיכה לסוף המשפט, חזר החשמל.