הסימן על הסלע

לפני כמעט אלפיים שנה, כשהבשמים היקרים ביותר בעולם עברו על גבי גמלים מדרום ערב אל הים, זיד היה בן שלוש עשרה וחלם רק על דבר אחד: לצאת עם השיירה של דודו. דודו, מאלכו, היה סוחר נבטי מכובד מפטרה, ובכל אביב הוביל עשרות גמלים עמוסים בשקי קטורת ומור דרך מדבר הנגב, עד לנמלים שעל חוף הים הגדול.

באותו אביב, אחרי שנים של תחנונים, הסכים הדוד סוף סוף. "אבל דע לך," אמר לו, "המדבר לא מתחשב בגיל שלך. מי שהולך איתי עובד כמו כולם." זיד הבטיח שיעבוד קשה יותר מכולם, ובלילה האחרון לפני היציאה כמעט לא נרדם מרוב התרגשות.

באותו לילה ישבה איתו סבתו ליד האש. היא הייתה אישה קטנה וחכמה, שבצעירותה חצתה את המדבר עשרות פעמים. היא לקחה מקל ושרטטה בחול צורה פשוטה: עיגול קטן ובתוכו קו. "זכור את הסימן הזה," אמרה. "במדבר שלנו המים מוסתרים מתחת לאדמה, בבורות שנחצבו בסלע. מי שמכיר את הסימן לעולם לא יישאר בלי מים."

השיירה יצאה עם שחר. במשך ימים הלכו הגמלים בשורה ארוכה בין הרים אדומים ומישורים של אבנים שחורות. זיד הוביל את הגמלה הצעירה ביותר, ששמה היה נורה, ולמד מהר להעמיס ולפרוק, להדליק אש בערב ולהבחין בין סוגי הקטורת לפי הריח בלבד.

בכל תחנה בדרך חיכו להם מים: בארות שנשמרו בידי אנשי השבט, ופונדקים קטנים שבהם התקבלו הסוחרים בכבוד. אולם בין התחנות השתרע מדבר ריק, ואת המים נשאו בנאדות עור גדולים, שהיו קשורים לצדי הגמלים.

ביום השישי, בעלייה תלולה בין שני צוקים, נבהלה אחת הגמלות מנחש שזחל על השביל. היא קפצה הצידה, נתקלה בגמל שהלך לפניה, ושניהם נפלו על הסלעים. הגמלים קמו כעבור רגע, חבולים קלות אך שלמים. הנאדות, לעומת זאת, לא יצאו מזה בשלום: שלושה מהם נקרעו, והמים נשפכו על האבנים הלוהטות ונעלמו בתוך שניות.

הדוד מאלכו בדק כמה מים נשארו. "מים ליום אחד, אולי ליום וחצי," אמר בקול שקט, והבעת פניו הייתה חמורה. "ועד התחנה הבאה, העיר עבדת, יש עוד שלושה ימי הליכה." הסוחרים הביטו זה בזה, ואיש לא אמר מילה. אפילו הגמלים, כך הרגיש זיד, הבינו שמשהו השתבש.

באותו ערב חולקו המים במשורה. כל אחד קיבל כמה לגימות בלבד, והגמלים, שמסוגלים להחזיק מעמד ימים רבים בלי לשתות, לא קיבלו דבר. זיד שכב על שמיכת הצמר והביט בכוכבים, אך לא הצליח להירדם. בראשו חזרו שוב ושוב המילים של סבתו: "מי שמכיר את הסימן..."

למחרת, כשהשיירה עצרה למנוחת צהריים בצל של סלע גדול, ביקש זיד מהדוד רשות להתרחק מעט. "אני רוצה לבדוק משהו," אמר. הדוד היה עייף מכדי להתווכח. "רק אל תלך רחוק," נאנח, "ותחזור לפני שהשמש נוגעת בהר."

זיד טיפס על המדרון ובחן כל סלע. הוא מצא עקבות של צבאים, קוצים יבשים ושברי חרס ישנים, אבל לא את הסימן. החום היה כבד והפה שלו התייבש, ובכל פעם שראה צורה עגולה על אבן ליבו החסיר פעימה, אך בכל פעם התברר שזה רק כתם כהה או סדק בסלע.

הוא כבר עמד לוותר, כשראה את נורה עומדת לבדה בקצה הוואדי ומרחרחת את הקרקע. כנראה השתחררה הגמלה מהחבל ועקבה אחריו בשקט כל הדרך. זיד ניגש אליה כדי להחזיר אותה, ואז קפא במקומו. על הסלע שמעליה, מכוסה כמעט כולו באבק, היה חרוט עיגול קטן ובתוכו קו.

זיד כרע על ברכיו והתחיל לחפור בידיים. מתחת לשכבה של חול ואבנים קטנות נחשף מכסה אבן שטוח. בכל כוחו הוא הזיז אותו הצידה, ומלמטה עלה אליו ריח לח וקריר, ריח שכמעט שכח בימים האחרונים. מתחת למכסה נפער בור עמוק שנחצב בסלע, ובתחתיתו נצצו מים צלולים וקרים, מספיק לשיירה שלמה.

הוא רץ חזרה אל השיירה כל כך מהר, שכמעט מעד על האבנים. "מים!" צעק עוד מרחוק. "דוד מאלכו, מצאתי מים!" בהתחלה איש לא האמין לו. אולם כעבור שעה, כשהנאדות הראשונים הועלו מן הבור מלאים עד שפתם, פרצו הסוחרים בצעקות שמחה, והגמלים, שהריחו את המים, נדחקו אל הבור בקוצר רוח.

כשכולם שתו לרוויה, והבור כוסה שוב בקפידה, כפי שמחייב מנהג המדבר, ניגש הדוד אל זיד והניח יד על כתפו. "מי לימד אותך את זה?" שאל. "סבתא," ענה זיד. הדוד צחק בפעם הראשונה מאז התאונה בעלייה. "כמובן. אמא שלי. גם אותי היא ניסתה ללמד, אבל אני הייתי עסוק מדי בספירת מטבעות."

"אבל זה לא רק בזכותי," הוסיף זיד והצביע על נורה. "היא מצאה את הבור. אני רק ראיתי את הסימן." הדוד הודה שזה נכון, והחליט שמאותו יום תקבל נורה בכל ערב מנת שעורה כפולה. זיד, מצידו, דאג להזכיר לו את ההחלטה הזאת בכל ערב מחדש.

יומיים לאחר מכן הגיעה השיירה לעבדת, העיר הנבטית שעל ראש ההר. בשער העיר חיכו להם סוחרים, שומרים וילדים סקרנים, והסיפור על הנער שמצא את הבור הנסתר עבר מפה לאוזן עוד לפני שהגמלים כרעו לנוח. בערב הוזמן זיד לשבת ליד האש עם הסוחרים המבוגרים, כבוד שנערים בגילו כמעט אף פעם לא זכו לו.

כעבור שבוע הגיעו אל הנמל. זיד עמד על החוף, הגמלים מאחוריו והשקים כבר בדרכם אל האוניות, והביט בפעם הראשונה בחייו בים. הים היה גדול מכל מדבר שהכיר, כחול ומלא תנועה, ונדמה היה לו שאין לו סוף.

הדוד עמד לצידו. "בעוד כמה שנים," אמר, "תוביל שיירה משלך. ואם תשמור על העיניים פקוחות כמו בפעם הזאת, לאנשים שלך לא יחסר דבר." זיד חייך, אך לא ענה. הוא חשב על סבתו ועל העיגול הקטן עם הקו, ועל כך שכשיחזור הביתה, הדבר הראשון שיעשה יהיה לספר לה שהסימן שלה עבד.