חולצה ורודה לראיון עבודה

גיל חיכה לראיון הזה שלושה חודשים. חברת הייטק קטנה בדרום חיפה, ליד הים, חיפשה מתכנת צעיר, וגיל שלח קורות חיים כמעט בלי תקווה. כשהתקשרו אליו והזמינו אותו לראיון, הוא כמעט נפל מהכיסא.

החברה הכי טובה שלו, עדי, הגיעה אליו ערב לפני כן עם פיצה ועם רשימה של שאלות. "מה החסרונות שלך?" היא שאלה בקול רציני, כמו מנהלת.

"אני... מתרגש מהר?"

"לא טוב. תנסה שוב."

הם התאמנו עד חצות. לפני שהלכה, עדי נתנה לו חיבוק. "אתה תהיה מצוין," היא אמרה. "רק אל תשכח לנשום."

גיל כמעט לא ישן באותו לילה. הוא חשב על השאלות, על התשובות, ועל כל הדברים הרעים שיכולים לקרות.

בבוקר גיל לבש את החולצה הלבנה החדשה שלו, החולצה שקנה במיוחד בשביל הראיון. הוא הגיע מוקדם ונכנס לבית קפה ליד הבניין של החברה, כדי לשתות משהו ולהירגע.

בדיוק כשהוא יצא עם הכוס ביד, ילד קטן רץ לידו והתנגש בו. כל הקפה נשפך על החולצה. כתם חום וגדול, באמצע החזה. הראיון היה אמור להתחיל בעוד עשרים דקות.

גיל התקשר לעדי בפאניקה. "אני גמור. אני לא יכול להיכנס ככה."

"איפה אתה?" שאלה עדי. "אני בדרך לעבודה, עשר דקות ממך. אל תזוז."

אחרי שתים עשרה דקות היא עצרה את האוטו ליד המדרכה, יצאה בריצה ונתנה לו שקית. בשקית הייתה חולצה. ורודה. ורודה מאוד, עם פרחים קטנים.

"זה מה שהיה לי באוטו," היא אמרה. "זאת החולצה שלי לשיעורי סלסה."

"את צוחקת עליי," אמר גיל.

"יש לך שמונה דקות," ענתה עדי. "החולצה הזאת או הכתם. תבחר."

גיל נכנס לראיון בחולצה ורודה עם פרחים, קצת קטנה עליו. המנהלת, אישה בשם יעל, הסתכלה עליו רגע ארוך. "חולצה מעניינת," היא אמרה.

גיל החליט לא לשקר. הוא סיפר לה הכול: הקפה, הילד, הכתם, החברה שהגיעה בריצה. יעל צחקה. אחר כך היא שאלה אותו למה הוא רוצה לעבוד דווקא אצלם, מה הוא עשה בפרויקט האחרון שלו, ועוד כמה שאלות קשות על תכנות, וגיל, שכבר לא היה לחוץ, ענה על כולן בשקט ובביטחון.

בסוף הראיון יעל אמרה: "אנחנו מחפשים מישהו שלא נבהל כשמשהו משתבש. נראה לי שמצאנו."

באותו ערב גיל הגיע לדירה של עדי עם עוגה גדולה ועם שקית. בשקית הייתה החולצה הוורודה, נקייה ומגוהצת.

"תודה," הוא אמר. "אבל אל תחזירי אותה לאוטו עדיין. אני אצטרך אותה ביום הראשון שלי בעבודה."