השעון שעצר את הזמן

לסבא של תום הייתה חנות שעונים קטנה בנחלאות, בירושלים. החנות הייתה חשוכה וצפופה, ומכל קיר נשמע תקתוק: טיק־טק, טיק־טק, מאות שעונים ביחד. תום אהב לשבת שם אחרי בית הספר ולהקשיב.

יום אחד, כשסבא יצא לקנות חלב, תום מצא מגירה שהוא לא ראה אף פעם. בתוכה, עטוף בבד כחול, היה שעון כיס עשוי כסף. היה לו מחוג אחד בלבד, ובמקום מספרים היו עליו כוכבים קטנים. בצד היה כפתור.

תום לחץ על הכפתור. ופתאום — שקט. כל השעונים בחנות נעצרו. בחוץ, ברחוב, אישה עם סל ירקות עמדה באמצע צעד, ויונה עמדה באוויר מעל המדרכה, בלי לזוז.

תום יצא החוצה. הכול עמד במקום: האנשים, האוטובוס, אפילו המים במזרקה. רק הוא זז. הוא נגע ביונה בעדינות. היא הייתה רכה וחמה, אבל לא זזה.

הוא ספר בלב. בדיוק אחרי דקה אחת הכול התחיל לזוז שוב, כאילו לא קרה כלום. היונה עפה, והאישה המשיכה ללכת.

בימים הבאים תום השתמש בשעון בסוד. הוא עצר את הזמן כדי לסיים מבחן במתמטיקה, כדי לתפוס כדור לפני שהוא נפל לכביש, כדי לאכול בורקס חם בשקט לפני שהאוטובוס הגיע, וכדי להסתכל עוד דקה על השקיעה מעל החומות של העיר העתיקה.

אבל כל פעם שהוא לחץ על הכפתור, הוא הרגיש קצת יותר עייף. והוא שם לב לעוד משהו: אחרי כל דקה עצורה, אחד השעונים בחנות של סבא הפסיק לעבוד, ולא חזר לעבוד. סבא ניסה לתקן אותם ולא הבין מה קרה.

ערב אחד סבא ישב מול שעון שבור, והידיים שלו רעדו. "חמישים שנה אני מתקן שעונים," הוא אמר בשקט. "ואף פעם לא ראיתי דבר כזה."

תום לא יכול היה יותר. הוא הוציא את שעון הכסף מהכיס ושם אותו על השולחן. "סבא, זה אני."

סבא הסתכל על השעון הרבה זמן. ואז, להפתעתו של תום, הוא חייך. "אז הוא מצא אותך," הוא אמר. "גם אני מצאתי אותו פעם, כשהייתי בגילך. גם אני עצרתי את הזמן. וגם אני שברתי ככה את השעונים של אבא שלי."

"אז מה עושים?" שאל תום.

"מחזירים אותו למגירה," אמר סבא. "ולומדים את מה שאני למדתי: דקה רגילה, שעוברת כמו שצריך, שווה יותר מדקה עצורה."

הם עטפו את השעון בבד הכחול והחזירו אותו למגירה. ובבוקר, כשתום נכנס לחנות, הוא לא האמין למה ששמע: כל השעונים עבדו שוב, ביחד, טיק־טק, טיק־טק, כאילו מעולם לא נעצרו.