החלון במטבח

כשליאור חיפשה דירה ביפו, היא כבר הייתה מיואשת. כל הדירות היו יקרות מדי, קטנות מדי, או רחוקות מדי מהים. ואז, ביום שלישי אחד, היא ראתה מודעה קטנה על עמוד חשמל: "להשכרה: דירת שני חדרים ליד הנמל. מחיר נמוך. תנאי אחד." ומתחת — מספר טלפון.

בעלת הדירה, אישה מבוגרת בשם מרים, חיכתה לה בכניסה לבניין. הדירה הייתה ישנה, אבל נקייה ומלאה אור, ומהמרפסת אפשר היה לראות את הים. ליאור התאהבה בה מיד.

"ומה התנאי?" שאלה.

"החלון במטבח," אמרה מרים. "אסור לסגור אותו. אף פעם. לא בחורף ולא בלילה."

"ואם יירד גשם?"

"אז יירד," אמרה מרים, חייכה, ולא הסבירה יותר.

ליאור חתמה על החוזה. מחיר כזה לא מוצאים כל יום ביפו.

בבוקר הראשון היא נכנסה למטבח ונעצרה. על אדן החלון היה פרח ורוד, טרי. היא הסתכלה החוצה: קומה שלישית, אין מרפסת, אין סולם. איך הפרח הגיע לשם?

למחרת היה על האדן עלה גדול של עץ תאנה. יום אחרי זה — מכסה כחול של בקבוק, ואחר כך מפתח קטן וישן. ליאור התחילה לאסוף את המתנות בקופסה ולכתוב במחברת מתי כל אחת הגיעה. כולן הגיעו בין חמש לשש בבוקר.

"אולי יש לך מעריץ סודי," אמרה לה חברה שלה, דנה, בטלפון.

"בקומה הרביעית גר זוג בני תשעים," ענתה ליאור. "הם לא מטפסים על קירות."

ביום שישי היא החליטה לגלות את האמת. היא קמה בארבע וחצי, הכינה לעצמה קפה, ישבה בחושך במטבח, ממש ליד החלון הפתוח, וחיכתה. היא לא הדליקה את האור, כדי לא להפחיד את מי שיבוא.

בחמש ועשרים היא שמעה רעש קטן על הגג של הבניין הסמוך. משהו קפץ מהגג אל צינור המים, טיפס עליו במהירות, ומשם קפץ ישר אל אדן החלון.

זה היה חתול. חתול ג'ינג'י ורזה, עם אוזן אחת קצת שבורה. בפה הוא החזיק פרח צהוב. הוא שם את הפרח על האדן, הסתכל על ליאור בעיניים רציניות, וחיכה.

ליאור צחקה כל כך חזק, שהחתול כמעט ברח. באותו בוקר היא התקשרה למרים. "את יודעת מי מביא לי מתנות כל בוקר?"

"ברור," אמרה מרים. "זה סולטן. הוא גר בשכונה כבר עשר שנים. הדיירת הקודמת נתנה לו אוכל כל בוקר, והוא הביא לה מתנות. הוא לא גונב, מותק. הוא משלם מראש."

באותו יום ליאור קנתה שקית של אוכל לחתולים. מאז, בכל בוקר, היא וסולטן אוכלים ארוחת בוקר ביחד ליד החלון הפתוח. בקופסה שלה יש כבר שלושים ושבע מתנות.