ספר פתוח על השולחן

רינה עבדה בספרייה קטנה בחולון כבר עשרים שנה. היא אהבה את השקט, את הריח של ספרים ישנים ואת הקוראים הקבועים שלה. כל ערב, בשש בדיוק, היא החזירה את כל הספרים למדפים, כיבתה את האור ונעלה את הדלת.

ביום ראשון בבוקר, כשרינה פתחה את הספרייה, היא ראתה משהו מוזר. על השולחן הגדול באמצע החדר היה ספר פתוח. זה היה ספר בישול, והוא היה פתוח במתכון לעוגת שוקולד.

"מוזר," אמרה רינה לעצמה. "אני בטוחה שהחזרתי את כל הספרים." היא החזירה את הספר למדף ולא חשבה על זה יותר.

אבל ביום שני היה על השולחן עוד ספר בישול, פתוח במתכון לעוגת גבינה. ביום שלישי זה היה ספר על עוגות צרפתיות, ולידו היו כמה פירורים קטנים. רינה בדקה את הדלת ואת החלונות. הכול היה סגור, ולא חסר כלום.

"אולי יש לנו פה רוח רפאים רעבה," צחקה אסתר, המנהלת של הספרייה. אבל רינה לא צחקה. "רוחות רפאים לא משאירות פירורים," היא ענתה.

ביום רביעי רינה החליטה לגלות מה קורה. בשש בערב היא כיבתה את האור כרגיל, אבל לא הלכה הביתה. היא ישבה בשקט מאחורי מדף גבוה, עם כוס קפה ופנס קטן, וחיכתה.

השעות עברו לאט מאוד. בעשר וחצי היא כמעט ויתרה. ואז, באחת עשרה בדיוק, היא שמעה מפתח בדלת. הלב שלה דפק חזק. מישהו פתח את הדלת, הדליק מנורה קטנה והלך ישר למדף עם ספרי הבישול.

רינה קמה, הדליקה את הפנס וצעקה: "מי זה?!" האיש קפץ, והספר נפל לו מהידיים. זה היה מוטי, שומר הלילה של הבניין.

"רינה! מה את עושה פה באמצע הלילה?" הוא שאל.

"מה אני עושה פה? מה אתה עושה פה?" ענתה רינה. "שלושה ימים אני מוצאת ספרים על השולחן!"

מוטי הסמיק עד האוזניים. "בעוד שבוע יש יום הולדת לשולה, אשתי," הוא אמר. "כל השנים היא אופה לי עוגות, ואני אף פעם לא אפיתי לה כלום. אז בהפסקה אני בא לפה וקורא מתכונים, ובבוקר אני מנסה אותם בבית. כנראה שכחתי להחזיר את הספרים למקום."

"ומה עם הפירורים?" שאלה רינה.

"אני מביא איתי חתיכה מהעוגה של אתמול," הוא אמר. "קשה לקרוא מתכונים על בטן ריקה."

"ולמה לא לקחת ספר הביתה, כמו כולם?"

"היה לי לא נעים," אמר מוטי בשקט. "שומר בן שישים עם ספר על עוגות צרפתיות?"

רינה צחקה. היא לקחה מהמדף שלושה ספרים ושמה אותם בידיים שלו. "קח אותם הביתה," היא אמרה. "ואת הפירורים תשאיר במטבח שלך."

שבוע אחרי זה, ביום ראשון בבוקר, רינה פתחה את הספרייה ומצאה שוב משהו על השולחן הגדול. אבל הפעם זה לא היה ספר. זאת הייתה עוגת שוקולד גבוהה ויפה, ולידה פתק: "לרינה, תודה על הספרים! שולה לא האמינה שאני אפיתי את העוגה לבד. מוטי."