חושך בבאר שבע

ביום חמישי בערב, בשמונה בדיוק, החשמל בבניין של משפחת לוי בבאר שבע הפסיק לעבוד. פתאום היה חושך. המזגן שתק, הטלוויזיה שתקה, וגם המקרר.

"אבא, אני לא רואה כלום!" צעקה תמר, בת שמונה. אבי, אבא שלה, חיפש פנס במגירה במטבח. הוא מצא פנס, אבל לא היו בו סוללות.

אורי, בן אחת עשרה, הדליק את האור בטלפון שלו והסתכל מהחלון. "אין חשמל בכל הרחוב," הוא אמר. "כל השכונה בחושך."

אחרי חצי שעה היה בדירה חם מאוד. אבי פתח את כל החלונות. ואז הוא חשב על משהו נורא. "המקפיא!" הוא צעק. "יש שם שלוש קופסאות של גלידה. עוד שעה הגלידה תהיה מים!"

תמר ואורי הסתכלו על אבא. אבא הסתכל עליהם. "טוב," הוא אמר ברצינות. "אין ברירה. אנחנו צריכים להציל את הגלידה."

הם הוציאו את הקופסאות, לקחו כפות וישבו במרפסת. אבל שלוש קופסאות זה הרבה גלידה. לכן אורי דפק בדלת של השכנים.

אחרי עשר דקות כל הבניין ישב על המדרגות ובחצר: הזוג הצעיר מהקומה הראשונה, הסטודנטים מהקומה השנייה, וגברת אזולאי מהקומה הרביעית. כולם הביאו משהו מהמקרר: אבטיח, ארטיקים, לימונדה קרה.

אחד הסטודנטים ניגן בגיטרה. הילדים ספרו כוכבים. גברת אזולאי סיפרה על באר שבע לפני חמישים שנה, כשלא היו מזגנים בכלל. "בלי מזגן? איך חייתם?" שאלה תמר. "היה חם," צחקה גברת אזולאי. "חם מאוד. אבל ישבנו בחוץ, ביחד, בדיוק כמו עכשיו."

בעשר וחצי החשמל חזר. האורות, המזגנים, הטלוויזיות — הכול עבד שוב. כולם הסתכלו אחד על השני בשקט.

"אוף," אמרה תמר. "למה החשמל חזר כל כך מהר?"