סבא, הים והמחשב

ביום שישי בערב מאיה וסבא שלה, יוסי, ישבו על החול בחוף של תל אביב. הם באו לשם כמו בכל שבוע. השמש הייתה נמוכה, והים היה שקט.

מאיה הוציאה את הטלפון מהתיק. "סבא, אתה יודע מה זה בינה מלאכותית?" היא שאלה.

סבא צחק. "שמעתי על זה ברדיו. מחשב שחושב כמו בן אדם, נכון?"

"בערך," אמרה מאיה. "אני עובדת עם בינה מלאכותית כל יום. היא עוזרת לי לכתוב, לתרגם ולמצוא תשובות. והיא לומדת מהר מאוד."

סבא הסתכל על הגלים. "מחשב יכול לכתוב מכתב, אולי. אבל שיר? לשיר צריך לב."

"אתה בטוח?" שאלה מאיה. היא כתבה משהו בטלפון וחיכתה רגע. אחר כך היא נתנה לסבא את הטלפון.

על המסך היה שיר קצר על השמש, על הים ועל סבא ונכדה בחוף. סבא קרא את השיר פעמיים, ולא אמר כלום.

"נו?" שאלה מאיה. "יפה, לא?"

"יפה," אמר סבא לאט. "באמת יפה. אולי בעוד כמה שנים המחשבים יעשו את העבודה של כולם."

מאיה ראתה שהעיניים שלו עצובות. "סבא, מה קרה?"

"כשהייתי צעיר, כתבתי שירים לסבתא שלך," הוא אמר. "כל שיר לקח לי שבוע. והמחשב שלך כתב שיר בחמש שניות."

מאיה חשבה רגע. אחר כך היא לקחה מקל קטן וכתבה בחול: "סבא, תכתוב לי שיר."

סבא חייך. הוא לקח את המקל וכתב בחול שלוש שורות. השיר שלו היה על ילדה בת חמש. היא בנתה ארמון בחול ובכתה, כי הים לקח את הכובע האדום שלה.

מאיה קראה, ופתאום היו לה דמעות בעיניים. "זאת אני! אני זוכרת את הכובע הזה," היא אמרה. "הבינה המלאכותית לא יודעת את זה. רק אתה יודע."

בדיוק אז הגיע גל גדול ולקח את המילים מהחול. סבא צחק. "עכשיו אף אחד לא יקרא את השיר. רק אנחנו יודעים אותו."

"אולי מחר תכתוב לי עוד שיר?" שאלה מאיה. "מחר," אמר סבא. "אבל בחול, לא בטלפון."

מאיה שמה את הטלפון בתיק. היא החזיקה את היד של סבא, והם הסתכלו ביחד על השמש שנכנסה לים.