האורחים מהשמיים

בלילה אחד, נועה ישבה על הגג של הבית שלה בחיפה. היא אהבה להסתכל על הכוכבים. פתאום היא ראתה אור גדול וירוק בשמיים.

"דני, בוא מהר!" היא קראה לאח הקטן שלה. דני עלה לגג. האור ירד אל הים, ואז נחת על החוף.

זאת הייתה חללית, מכונה שעפה בין הכוכבים. החללית הייתה עגולה וגדולה, כמו בית. הדלת שלה נפתחה. שלושה אנשים ירוקים וגבוהים יצאו מהחללית. היו להם עיניים גדולות וידיים ארוכות.

אחרי כמה דקות הגיעו חיילים. הם צעקו על האנשים הירוקים: "עצרו! אל תזוזו!" אבל האנשים הירוקים לא הבינו עברית. אחד מהם הרים את היד. חייל אחד פחד וירה ברובה שלו.

אז התחילה מלחמה. מהחללית יצא אור חזק, והמכוניות של החיילים עפו באוויר. החיילים ירו שוב ושוב. כל העיר שמעה את הרעש.

נועה הסתכלה על החוף. היא ראתה משהו שהחיילים לא ראו. ליד החללית עמד איש ירוק קטן מאוד, והוא בכה. "דני, זה ילד!" היא אמרה. "הם לא באו להילחם. הם פוחדים, כמו אנחנו."

נועה רצה למטה, אל החוף. דני רץ אחריה. "נועה, לא! זה מסוכן!" הוא צעק. אבל היא לא עצרה.

היא עמדה בין החיילים לבין החללית. היא הרימה את שתי הידיים. "תפסיקו!" היא צעקה. "יש שם ילד!" החיילים הפסיקו לירות. גם האור החזק מהחללית נעלם.

הילד הירוק הלך לאט אל נועה. הוא נתן לה אבן קטנה עם אור כחול. נועה חייכה ונתנה לו שוקולד מהכיס שלה. הוא אכל וצחק.

אמא שלו, אישה ירוקה וגבוהה, באה ולקחה אותו ביד. היא הסתכלה על נועה הרבה זמן. ואז היא אמרה מילה אחת בעברית: "תודה."

בבוקר החללית עפה בחזרה לשמיים, וכולם בעיר שמחו. אבל בלילה הבא, בחדר של נועה, האבן הכחולה התחילה לדבר.