פרח בין הדפים

מאיה עבדה בספרייה קטנה בחולון. היא אהבה את העבודה: את הריח של הספרים, את השקט ואת האנשים. בכל בוקר היא פתחה את הדלת בשמונה, הכינה קפה וסידרה את הספרים על המדפים. היא עבדה רק בבקרים, ואחר הצהריים עבדו שם אחרים.

ליד הדלת של הספרייה הייתה תיבה מיוחדת, בשביל ספרים. אנשים החזירו בה ספרים בערב ובלילה, כשהספרייה הייתה סגורה. בשבת לא עבדו בספרייה, ולכן ביום ראשון התיבה תמיד הייתה מלאה.

ביום ראשון אחד, כשמאיה פתחה את התיבה, היא מצאה משהו מוזר. מישהו החזיר ספר ישן על ציפורים, ובין הדפים היה פרח קטן וסגול. הפרח היה יבש ושטוח, כמו תמונה. מאיה בדקה במחשב מי לקח את הספר. המחשב הראה רק את האות הראשונה של השם: "א. כהן". היא לא הכירה את השם. "אולי זה במקרה," היא חשבה, ושמה את הפרח במגירה.

שבוע אחר כך, "א. כהן" החזיר עוד ספר, הפעם ספר על עצים. גם בו היה פרח, צהוב וקטן. בשבוע השלישי היה פרח לבן, בספר על הים.

מאיה סיפרה על הפרחים לרותי, החברה שלה מהעבודה. "זה רומנטי!" אמרה רותי. "יש לך מעריץ סודי." "או אדם עם הרבה פרחים וזיכרון חלש," צחקה מאיה. אבל מאז, בכל יום ראשון, היא פתחה את התיבה מהר.

היא חשבה על "א. כהן" כל הזמן. מי זה? איש זקן? סטודנט? אולי אישה? כשהיא ראתה ברחוב אנשים עם פרחים, היא חשבה: "אולי זה הוא?"

יום אחד בא לספרייה איש זקן ונחמד והחזיר ספרים על היסטוריה. בדרך כלל הוא בא אחר הצהריים, ולכן מאיה לא הכירה אותו. במחשב היא ראתה את השם שלו: אברהם כהן. מאיה חשבה: "א. כהן! אברהם כהן!" היא חייכה אליו ואמרה בשקט: "תודה על הפרחים. הם מאוד יפים."

אברהם לא הבין. "איזה פרחים?" הוא שאל. "אני לא מבין בפרחים בכלל. בבית יש לי רק קקטוס אחד, וגם הוא לא במצב טוב." מאיה הסמיקה מאוד. רותי עמדה לידה וצחקה כל היום.

"בחולון יש אלף כהנים," אמרה רותי. "את צריכה לראות אותו בעיניים שלך." "ואם הוא זקן?" שאלה מאיה. "אז יש לו טעם טוב בפרחים," ענתה רותי. מאיה צחקה, אבל היא ידעה שרותי צודקת.

בשבת בלילה מאיה ישבה על ספסל מול הספרייה, עם תה חם בתרמוס ועם ספר. היה קר ושקט. היא חיכתה שעה, ועוד שעה. כמה אנשים עברו ברחוב, אבל אף אחד לא עצר ליד התיבה, ומאיה כבר רצתה ללכת הביתה.

באחת עשרה בלילה היא ראתה בחור גבוה עם אופניים. הוא עצר ליד הספרייה, הוציא ספר מהתיק ושם אותו בתיבה. מאיה קמה מהר. "סליחה!" היא קראה. "א. כהן?"

הבחור הרים את הראש. כשהוא ראה אותה, הוא הסמיק מאוד. "כן," הוא אמר בשקט. "איתי. איתי כהן."

מאיה הכירה את הפנים שלו. זה היה הגנן מהגינה הציבורית ליד הספרייה! בכל בוקר הוא השקה שם את הפרחים, ובכל בוקר הוא אמר לה "בוקר טוב", וזהו.

"למה פרחים?" שאלה מאיה. איתי שתק רגע. "אני לא יודע לדבר יפה," הוא אמר. "אבל אני יודע לגדל פרחים. כל בוקר רציתי להגיד לך משהו, ולא הצלחתי. אז שמתי פרחים בספרים."

"ומה רצית להגיד?" שאלה מאיה. איתי לקח נשימה עמוקה. "שאת נחמדה. ושאת צוחקת יפה. ו... אולי את רוצה לשתות איתי קפה מחר בבוקר? יש לי חצי שעה לפני העבודה."

מאיה לא ענתה מיד. היא חשבה על הפרחים: הסגול, הצהוב, הלבן. "כן," היא אמרה בסוף. "אבל יש לי תנאי." "איזה תנאי?" שאל איתי. "אתה מביא את הקפה, ואני מביאה ספר."

למחרת, בשבע וחצי בבוקר, הם ישבו על ספסל בגינה, ליד הפרחים של איתי. הוא הביא קפה לשניהם, והיא הביאה את הספר הישן על ציפורים. ביניהם, על הספסל, היה פרח חדש, אדום.

"אדום?" שאלה מאיה. "עד היום לא היה אדום." איתי הסמיק שוב. "אדום זה הצבע של אהבה," הוא אמר. "חיכיתי לקפה הראשון." מאיה צחקה, ושמה את הפרח בין הדפים של הספר.

מאז, בכל בוקר, איתי השקה את הפרחים בגינה, ומאיה פתחה את הספרייה. אבל קודם, בשבע וחצי, הם תמיד שתו קפה יחד על הספסל. ובתיבה ליד הדלת כבר לא היו פרחים. לא היה צורך.