ההליכון ליד החלון

כל בוקר, בשבע בדיוק, שירה הגיעה לחדר הכושר ברחוב בן יהודה בתל אביב. היא תמיד בחרה באותו הליכון: השלישי מימין, ליד החלון. משם היא ראתה את הרחוב, את השמש, ובין שני בניינים — גם חתיכה קטנה של ים.

ביום ראשון אחד היא הגיעה, ועל ההליכון שלה כבר רץ בחור גבוה עם כובע ירוק. שירה לא אמרה כלום. היא עלתה על הליכון אחר, אבל כל הזמן הסתכלה עליו בכעס.

ביום שני היא הגיעה בשש חמישים וחמש. הבחור כבר היה שם. ביום שלישי היא הגיעה בשש וחצי. הוא היה שם שוב, עם אותו כובע ירוק.

ביום רביעי שירה הגיעה בשש ורבע. החדר היה ריק. היא עלתה על ההליכון ליד החלון וחייכה. אחרי חמש דקות הבחור נכנס. הוא ראה אותה ופתאום צחק.

"אוקיי, ניצחת," הוא אמר. "אני ניר. גם את באה בשביל הים?"

"כן," אמרה שירה. "זה הים הכי קטן בתל אביב."

"אני יודע," אמר ניר. "בגלל זה אני בא כל כך מוקדם."

הם רצו אחד ליד השני ודיברו. ניר סיפר שהוא טבח במסעדה ביפו ועובד עד מאוחר בלילה. שירה סיפרה שהיא מורה לאנגלית ושהיא אוהבת לבשל, אבל לא יודעת לבשל טוב.

ביום חמישי ניר חיכה לה בכניסה. "יש לי רעיון," הוא אמר. "מחר אין לי עבודה. אולי נרוץ על החוף, ליד הים האמיתי? ואחר כך אני אבשל לך ארוחת בוקר."

שירה חשבה רגע. "ומי יקבל את ההליכון ליד החלון?"

ניר צחק. "מישהו אחר. מחר יש לנו חלון יותר גדול."

למחרת הם רצו לאורך הים, מתל אביב עד יפו. ובחדר הכושר, ההליכון השלישי מימין נשאר ריק כל הבוקר.