מי לוקח את הכפיות?

בבניין ברחוב הנביאים בירושלים גרו שמונה משפחות, ובדרך כלל כולם הסתדרו טוב. אבל בחודש האחרון קרה משהו מוזר: דברים קטנים התחילו להיעלם.

קודם נעלמה כפית כסף מהמרפסת של משפחת כהן. אחר כך נעלמו העגילים של ליאת מהקומה הרביעית, שהשאירה אותם ליד החלון. בשבוע שעבר נעלם גם המפתח של האופניים של יוסי, מהשולחן שבמרפסת שלו.

השכנים התחילו לחשוד זה בזה. בפגישה של ועד הבית כולם דיברו בקול רם. "מישהו נכנס לדירות!" אמרה ליאת. "אולי אלה הילדים מהקומה הראשונה," אמר יוסי. הילדים נעלבו, וההורים שלהם כעסו. הפגישה נגמרה בלי פתרון, ואף אחד כבר לא דיבר עם אף אחד. למחרת ליאת אפילו קנתה מנעול חדש לדלת.

בימים הבאים האווירה בבניין הייתה קשה. אנשים נעלו את הדלתות, סגרו את החלונות גם בחום של אוגוסט, והסתכלו זה על זה במדרגות בחשדנות.

רק צביה, מורה למתמטיקה בפנסיה מהקומה החמישית, לא התווכחה. היא ישבה בשקט וכתבה במחברת. אחרי הפגישה היא הסתכלה ברשימה שלה: כפית, עגילים, מפתח. כל הדברים היו קטנים. כל הדברים נעלמו ממרפסות או מחלונות פתוחים. וכל הדברים... נצצו בשמש.

"אף גנב לא נכנס לדירה כדי לקחת כפית אחת," היא אמרה לעצמה.

למחרת בבוקר צביה התיישבה במרפסת עם כוס תה ומשקפת. על השולחן היא השאירה כפית חדשה ומבריקה, וחיכתה. עברה שעה, ועוד שעה. השמש עלתה מעל הגגות של העיר, השכנים יצאו לעבודה, וצביה כמעט נרדמה. ואז, פתאום, ציפור שחורה וגדולה נחתה על המעקה של המרפסת. זה היה עורב. העורב הסתכל ימינה ושמאלה, תפס את הכפית במקור ועף למעלה, אל הגג.

צביה לקחה את המפתח של הגג ועלתה במדרגות. בפינה, מאחורי דוד השמש, היא מצאה קן גדול של ענפים. בתוך הקן היו כפית הכסף של משפחת כהן, העגילים של ליאת, המפתח של יוסי, שני מטבעות... והכפית שלה.

באותו ערב צביה הזמינה את כל השכנים לגג. כשהם ראו את הקן, הם לא האמינו. ליאת התחילה לצחוק, ויוסי ביקש סליחה מהילדים של הקומה הראשונה.

"אז מה נעשה עם הגנב?" שאל אחד הילדים.

"שום דבר," אמרה צביה. "עורבים הם ציפורים חכמות מאוד. הם זוכרים פנים, והם אוהבים לאסוף דברים שמבריקים. הוא פשוט אוהב דברים יפים. אבל מעכשיו נשמור את הדברים היפים שלנו בתוך הבית."

מאז ועד הבית נפגש פעם בחודש על הגג, והעורב תמיד הסתכל עליהם מלמעלה, כאילו גם הוא חבר בוועד.