עשר דקות של שלג

בשנת 2150 אף אחד בישראל כבר לא דיבר על מזג האוויר, כי כולם ידעו מראש מה יהיה. את הגשם, את הרוח ואת השמש תכננו במשרד גדול בתל אביב, בקומה העשרים של מגדל זכוכית. שם, מול מסכים ענקיים, עבד כפיר, מתכנן צעיר בן עשרים ושש.

רוב הזמן העבודה של כפיר הייתה די משעממת. הוא קבע כמה גשם ייפול בגליל, באיזו שעה תנשב רוח בנגב ומתי יהיו עננים מעל השדות. החקלאים שלחו בקשות, המחשב בדק אותן, וכפיר אישר אותן בלחיצה.

בוקר אחד הגיע למשרד משהו שאף אחד לא ראה שם כבר שנים: מכתב על נייר. המעטפה הייתה ורודה, והכתובת נכתבה בכתב יד עקום של ילדה: "למשרד מזג האוויר. דחוף מאוד!!!"

כפיר פתח את המעטפה וקרא: "שלום, קוראים לי רוני ואני בת שמונה. ביום שלישי הבא יש לי יום הולדת. אני גרה בתל אביב, ובתל אביב אף פעם אין שלג. סבא שלי אומר שפעם, לפני הרבה שנים, ירד שלג בירושלים, והוא היה הדבר הכי יפה שהוא ראה בחיים. אני רוצה רק מתנה אחת: שלג. קצת. אפילו עשר דקות. תודה, רוני מרחוב ביאליק 12."

כפיר צחק, אבל אחר כך קרא את המכתב שוב, ועוד פעם. הוא פתח את התוכנית של יום שלישי: שמש, עשרים וארבע מעלות, רוח קלה מהים. מושלם, ומשעמם. הוא קם והלך לחדר של דליה, המנהלת שלו.

דליה הייתה אישה רצינית עם משקפיים עגולים, שעבדה במשרד כבר שלושים שנה. היא קראה את המכתב בלי לחייך. "אתה יודע שאי אפשר," היא אמרה. "התוכנית של העיר נקבעת שנה מראש. אם נשנה אותה בשביל ילדה אחת, מחר יגיעו אלינו אלף מכתבים."

"אני לא רוצה לשנות את התוכנית של העיר," אמר כפיר. "רק של חצר אחת. יש לנו ענן ניסיוני קטן, ואנחנו צריכים לבדוק אותו בכל מקרה. למה לא לבדוק אותו מעל רחוב ביאליק 12? עשר דקות, ענן אחד, ואף אחד לא ירגיש."

דליה שתקה הרבה זמן. היא הסתכלה על הציור שהיה בתחתית המכתב: ילדה קטנה, עץ ונקודות לבנות בכל מקום. אחר כך היא פתחה מגירה ישנה והוציאה ממנה דף צהוב ומקומט.

"גם אני כתבתי פעם מכתב למשרד הזה," היא אמרה בשקט. "הייתי בת תשע, וביקשתי גשם ביום ההולדת שלי, כי רציתי לקפוץ בשלוליות. ענו לי שאי אפשר. את התשובה שמרתי ארבעים שנה." היא החזירה את הדף למגירה. "עשר דקות," אמרה. "לא יותר. ואני יושבת איתך."

ביום שלישי, בארבע אחר הצהריים, כפיר ודליה ישבו מול המסך הגדול. מצלמה של רחפן הראתה חצר קטנה עם עץ לימון, בלונים כחולים ושולחן מלא עוגות. כעשרה ילדים רצו בחצר, וילדה בשמלה צהובה ישבה על המדרגות והסתכלה על השמיים.

"עכשיו," אמרה דליה. כפיר לחץ על כפתור. מעל החצר, בשמיים הכחולים לגמרי, הופיע ענן קטן ואפור, בגודל של מכונית. הילדים הפסיקו לרוץ. ואז, לאט לאט, התחילו לרדת ממנו פתיתי שלג לבנים.

הילדה בשמלה הצהובה קמה. היא הושיטה ידיים קדימה, ופתית אחד נחת לה על כף היד. לרגע היא לא זזה בכלל. אחר כך היא צעקה בשמחה ורצה לאמצע החצר, וכל הילדים רצו אחריה, צחקו, קפצו וניסו לתפוס את השלג בפה.

על המדרגות עמד איש זקן עם מקל, וגם הוא הרים את הפנים אל השמיים. כפיר ראה שהוא מחייך ומנגב את העיניים. "זה בטח הסבא," הוא אמר. דליה לא ענתה. גם היא ניגבה את העיניים, אבל מהר, כדי שכפיר לא יראה.

אחרי עשר דקות בדיוק הענן נעלם, והשמש חזרה. בחצר נשארה שכבה דקה של שלג, שנמסה מהר בחום של תל אביב. אבל הילדים לא הפסיקו לצחוק.

באותו ערב דליה קראה לכפיר לחדר שלה. "מהיום," היא אמרה, "כל מכתב שמגיע לפה על נייר מגיע קודם אליי. לא כל בקשה נוכל לעשות. אבל את כל המכתבים נקרא." היא חייכה, בפעם הראשונה מאז שכפיר הכיר אותה. "ותכין עוד ענן קטן," היא הוסיפה. "משהו אומר לי שנצטרך אותו."

שבוע אחר כך הגיעה למשרד עוד מעטפה ורודה. בפנים היה ציור של ענן מחייך, ומתחתיו נכתב באותו כתב יד עקום: "תודה! זה היה היום הכי יפה בחיים שלי. ובשנה הבאה אפשר ברד?"