ערפל על החרמון

בחורף אחד, בפעם הראשונה בחיים שלה, נוגה ראתה שלג אמיתי. היא הייתה בת שתים עשרה וגרה עם ההורים בבאר שבע, ושם אף פעם לא יורד שלג. כשאבא אמר: "בשבת אנחנו נוסעים לחרמון," נוגה צעקה מרוב שמחה.

הם יצאו מהבית בארבע בבוקר. הדרך הייתה ארוכה, ונוגה ישנה כמעט כל הזמן באוטו. כשהיא פתחה את העיניים, היא ראתה מחוץ לחלון הרים לבנים ושמיים כחולים. "וואו," היא אמרה. "זה כמו בסרט."

לפני ההר הם עצרו בכפר קטן ואכלו פיתה חמה עם לבנה וזעתר. האוויר היה קר ונקי, ומכל מקום ראו את ההר הלבן. נוגה לא רצתה לשבת. היא רצתה רק שלג.

בחרמון היו הרבה אנשים. ילדים ירדו במגלשות, וזוגות צילמו תמונות בשלג. אמא קנתה לנוגה כפפות ורודות וכובע צמר, ואבא שכר בשבילה מגלשה אדומה.

אבל קודם אבא אמר משהו חשוב. "נוגה, שימי לב. בחרמון לפעמים בא ערפל, והוא בא מהר מאוד. אם את לא רואה אותנו, את עומדת במקום ולא זזה. אנחנו באים אלייך." נוגה צחקה. "אבא, אני לא ילדה קטנה."

נוגה ירדה עם המגלשה פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. השלג היה רך וקר, והרוח הייתה חזקה. בכל פעם היא עלתה ברגל למעלה, צחקה וירדה שוב. ההורים עמדו למטה ונופפו לה בידיים.

בפעם השישית, כשנוגה הייתה למעלה, היא ראתה משהו לבן ואפור. זה לא היה שלג. זה היה ערפל. הוא בא מהר מאוד, כמו קיר רך, ואחרי דקה הוא היה בכל מקום.

נוגה לא ראתה את ההורים. היא לא ראתה את המגלשות של הילדים, ולא את האנשים, ולא את ההרים. היא ראתה רק לבן. "אמא? אבא?" היא קראה. אף אחד לא ענה.

הלב שלה דפק מהר. היא רצתה לרוץ למטה, אבל אז היא זכרה מה אבא אמר. "אני עומדת במקום," היא אמרה בשקט. "אני לא זזה."

ואז היא שמעה משהו. מישהו בכה, לא רחוק ממנה. נוגה רצתה ללכת אליו, אבל היא זכרה: אסור לזוז. "היי!" היא קראה. "אני פה! בוא לאט אל הקול שלי!" הבכי היה קרוב יותר ויותר, ואחרי רגע ילד קטן יצא מתוך הלבן. הוא היה בלי כובע, והפנים שלו היו אדומות מקור ומבכי.

"היי," אמרה נוגה בשקט. "מה השם שלך?" "עידו," אמר הילד. "אני בן שש. אני לא מוצא את אמא." "גם אני לא מוצאת את אמא שלי," אמרה נוגה. "אז אנחנו ביחד. טוב?" עידו הנהן.

נוגה נתנה לעידו את הכובע שלה. היא גם נתנה לו כפפה ורודה אחת, והוא שם אותה על היד השמאלית. "היא ורודה," אמר עידו. "נכון," אמרה נוגה. "ורוד זה צבע חם מאוד." עידו צחק קצת.

עידו סיפר לה על הגן שלו, על הכלב שלו ועל אחות קטנה בבית. נוגה סיפרה לו על באר שבע. "בבאר שבע אין שלג?" שאל עידו. "אין. רק חול," אמרה נוגה. "אני אוהב חול," אמר עידו בשקט. "בחול לא קר."

הם ישבו בשלג, קרוב אחד לשני. הערפל לא הלך. היה קר מאוד, ועידו התחיל לבכות שוב. נוגה חשבה מה לעשות. אסור לזוז. אבל אפשר לעשות רעש!

"עידו, אתה יודע לשיר?" "כן," אמר עידו. "אני יודע את השיר על הפיל." "מעולה. עכשיו שרים חזק, חזק מאוד. ככה ההורים יכולים לשמוע אותנו."

הם שרו את השיר על הפיל, ואחר כך את כל השירים מהגן. עידו שר בקול גבוה, ונוגה שרה איתו. בין השירים הם צעקו: "אמא! אבא! אנחנו פה!" אבל רק הרוח ענתה להם.

פתאום נוגה זכרה: הטלפון! היא הוציאה אותו מהכיס ובדקה. לא הייתה קליטה בכלל. אבל היה פנס. נוגה הדליקה את הפנס והרימה את הטלפון גבוה מעל הראש. "אולי מישהו רואה את האור," היא אמרה לעידו.

הידיים שלה היו קרות מאוד, אבל היא לא הורידה את הטלפון. עידו עזר לה. כשהיד שלה הייתה עייפה מאוד, הוא החזיק אותה למעלה בשתי הידיים שלו.

אחרי כמה דקות ארוכות הם שמעו רעש של מנוע. משהו גדול בא אליהם לאט מתוך הערפל. זה היה טרקטורון, ועליו ישב איש במעיל צהוב. על המעיל היה כתוב בגדול: "הצלה".

"היי! אתם בסדר?" שאל האיש. "אני גיל, אני עובד פה בהר. ראיתי אור קטן בערפל. זה שלך?" "כן," אמרה נוגה. "הפנס בטלפון. וזה עידו. הוא בן שש, והוא לא מוצא את אמא שלו."

גיל הושיב את הילדים על הטרקטורון, נתן להם שמיכה חמה ונסע לאט למטה. בדרך הוא דיבר ברדיו. "מצאתי שני ילדים," הוא אמר. "נוגה, בת שתים עשרה, ועידו, בן שש. שניהם בסדר."

למטה, ליד הרכבל, חיכו הרבה אנשים. ביניהם היו אבא ואמא של נוגה, ואישה עם מעיל כחול. כשהטרקטורון עצר, עידו ראה את האישה, קפץ למטה ורץ אליה. "אמא!"

אמא של נוגה חיבקה אותה חזק, ואבא חיבק את שתיהן. "עמדת במקום?" שאל אבא. "כן," אמרה נוגה. "אבל לא הייתי לבד."

אמא של עידו באה אל נוגה והחזירה לה את הכפפה הוורודה ואת הכובע. "תודה," היא אמרה. "עידו סיפר לי הכול: על הכובע, על הכפפה ועל השירים. את גיבורה." נוגה הסמיקה.

אחר כך כולם ישבו יחד במסעדה למטה ושתו שוקו חם. בחוץ הערפל הלך, והשמש חזרה. עידו ישב ליד נוגה ולא עזב אותה לרגע.

"נוגה," אמר עידו, "את רוצה לשיר איתי את השיר על הפיל? עוד פעם אחת?" כל המשפחות צחקו. ונוגה, עם שוקו חם ביד והכובע שלה על הראש, שרה איתו בקול רם, עוד פעם אחת.